חשיבות היסוד הראייתי בהוכחת עבירה של "ביצוע בניה ללא היתר", כפי שזו חוקקה בסעיפים 145(א)(2) ו-(3) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965.

חשיבות היסוד הראייתי בהוכחת עבירה של "ביצוע בניה ללא היתר", כפי שזו חוקקה בסעיפים 145(א)(2) ו-(3) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965.חשיבות היסוד הראייתי בהוכחת עבירה של "ביצוע בניה ללא היתר", כפי שזו חוקקה בסעיפים 145(א)(2) ו-(3) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965.פסק דין שניתן בחודש נובמבר 2025 בבית המשפט השלום בפתח תקווה על ידי כבוד השופט שרון דניאלי, מאיר בזרקור את חשיבות היסוד הראייתי בהוכחת עבירה של "ביצוע בניה ללא היתר", כפי שזו חוקקה בסעיפים 145(א)(2) ו-(3) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

הקדמה:

טרם נפרט את פרטי המקרה הנדון בפסק הדין, נתבונן בהוראות סעיף 145(א) (2) ו-(3) המוזכר לעיל:

145. (א)  לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו רשות הרישוי המקומית היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר:

 (1)   התווייתה של דרך, סלילתה וסגירתה;

 (2)   הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו, למעט שינוי פנימי בדירה;

בפסקה זו –

"שינוי פנימי" – שינוי שאינו נוגע לצד החיצוני של הבנין, אינו פוגע בחזיתו או במראהו או בשלד של הבנין או ברכוש משותף או בצנרת או ציוד אחר המשרתים גם דירות אחרות, אינו פוגע בזולת ואינו משנה את שטחה של הדירה למעט תוספת של שטח מרפסת שנסגרה כדין או את מספרן של יחידות הדיור;

"דירה" – חדר או תא, או מערכת חדרים או תאים, שנועדו לשמש יחידה שלמה ונפרדת למגורים, לעסק או לכל צורך אחר;

(3)   כל עבודה אחרת בקרקע ובבנין וכל שימוש בהם שנקבעו בתקנות כעבודה או כשימוש הטעונים היתר כדי להבטיח ביצוע כל תכנית.

עיון בהוראות הסעיף מעלה, כי עבודות הקשורות לפיתוח וסלילת כבישים ודרכים, עבודות בניה של בניינים, למעט עבודה של "שינוי פנימי", וכן עבודות שהוגדרו בתקנות התכנון והבניה, דורשות קבלת היתר לביצוע העבודות וכי את העבודות עצמן יש לבצע בהתאם לתנאי ההיתר.

בנוסף לעבירת "ביצוע בניה ללא היתר" דן בית המשפט בעבירה נוספת והיא עבירת "שימוש אסור במקרקעין" לפי סעיפים 145(א)(3) ו-243(ו)(1)-(5) לחוק.

למען שלמות התמונה נתבונן גם בהוראות הסעיפים הנ"ל;

כפי שניתן לראות מעיון בסעיף 145(א) המובא לעיל וסעיף קטן (3) אף השימוש בקרקע ו/או בבניין עשוי להיות טעון היתר, ככל והשימוש נקבע ככזה בתקנות התכנון והבניה. 

עיון בסעיף 243 (ו)(1)-(5) מצביע על רשימת הנאשמים האפשרית בעבירת השימוש האסור וכן את החריגים לרשימה:

 (ו)   נעשה שימוש אסור, ניתן להאשים בו אחד או יותר מאלה, ואולם לא יואשם לפי סעיף זה מי ששוכר את המקרקעין למטרת מגוריו בהם:

(1)   בעל ההיתר לביצוע העבודה או לשימוש או מי שמוטלת עליו החובה לקבל היתר לשימוש;

(2)   מי שהוא בעל המקרקעין בשעת ביצוע העבירה, למעט מחכיר לדורות; היו המקרקעין בבעלות משותפת, ייחשב כבעלים לעניין פסקה זו רק מי מהבעלים שהיה בעל שליטה במקרקעין בשעת ביצוע העבירה, אם ניתן לאתרו בשקידה סבירה, ואם לא ניתן לאתרו כאמור – ייחשב כבעלים מי שרשום בפנקסי המקרקעין כבעל המקרקעין;

(3)   בעל השליטה במקרקעין בשעת ביצוע העבירה;

(4)   מי שמחזיק בפועל במקרקעין בשעת ביצוע העבירה;

(5)   מי שביצע בפועל את השימוש, למעט עובדים המועסקים על ידו.

ניתן לראות אם כן, כי שוכר למטרת מגורים וכן עובדים של מי שביצע עבירה של שימוש אסור ללא היתר פטורים מאחריות פלילית לשימוש האסור.

ועתה נעבור לפרטי המקרה.

פרטי המקרה:

המדינה, באמצעות הועדה המקומית לתכנון ובניה "גני תקוה" הגישה כתב אישום כנגד נאשם לפיו יוחסו לנאשם עבירות של ביצוע בניה ללא היתר ושימוש אסור במקרקעין לפיהם הנאשם הרחיב מחסן אשר נבנה ללא היתר לבית מגורים בשטח של כ-180 מ"ר.

יצוין, כי הבעלות בקרקע הרלבנטית הינה של קק"ל.

טענות הצדדים:

המאשימה טענה, כי הנאשם אחראי לעבירות המיוחסות לו, בהיותו בעל הזכויות והמחזיק במקרקעין בעת ביצוע העבירה וכמי שמבצע בפועל את העבירה של שימוש אסור במקרקעין.

הנאשם כפר בעבירות שיוחסו לו וטען, בין היתר, כי לא נערכה חקירה שלו קודם להגשת כתב האישום וכן, כי חל עליו הפטור מאחריות פלילית לשימוש אסור בהיותו שוכר של המקרקעין.

הדיון וההכרעה על ידי בית המשפט:

בית המשפט ציין בהכרעתו, כי המאשימה לא פירטה בכתב האישום מתי ביצע הנאשם את עבודות הבניה האסורות המיוחסות לנאשם.

כבוד השופט שרון דניאלי קבע, כי - "לאחר שעיינתי שוב בראיות הצדדים ובחנתי את טענותיהם, מצאתי, כי המאשימה לא הוכיחה מעבר לספק סביר את הטענה שהנאשם ביצע את העבירה של בניה ללא היתר, כפי שנטענה בכתב האישום, ואין להרשיעו בעבירה זו".

קודם להנמקת הכרעתו, הדגיש כב' השופט דניאלי, כי ישנו הבדל מהותי בין העבירה של בנייה אסורה לבין העבירה של שימוש אסור. ומהו ההבדל? ובכן, ההבדל הוא בכך שעבירה של שימוש אסור הינה עבירה נמשכת, בעוד שעבירה של בניה אסורה איננה נמשכת, וזו מתיישנת בחלוף 5 שנים מיום ביצוע העבירה.

כן הדגיש כב' השופט דניאלי, כי העבירה של שימוש אסור הינה עבירה נפרדת, ובהיותה עבירה נמשכת הרי שניתן להרשיע נאשם בשימוש אסור במקרקעין אף אם הבניה האסורה התיישנה.

עוד הדגיש השופט דניאלי, כי בהיותה של עבירת הבנייה האסורה עבירה שאיננה נמשכת ישנה חשיבות מיוחדת לציון מועד ביצוע העבירה בכתב האישום ולכך שכתב האישום ייתמך בראיות אובייקטיביות אשר יעידו כדברי השופט – "מתי בוצעה לראשונה הבנייה האסורה ו"צצה" על פני השטח".

הכיצד יאספו ראיות אלו על ידי הגוף המאשים? דרך אחת אפשרית היא ביצוע חקירה לנאשם ודרך נוספת אפשרית לדוגמא, היא איתור תצלומי אוויר שנלקחו לאורך השנים.

במקרה זה, ציין כב' השופט דניאלי, הוצגה בפני בית המשפט תמונה ראייתית חלקית בלבד בדבר מועד ביצוע העבודות האסורות הנטענות. כך למשל, במקרה זה, המאשימה לא ערכה חקירה פלילית כנדרש טרם הגשת כתב האישום ולא בדקה את טענות ההגנה של החשוד. בית המשפט ציין, כי – "חובת הבדיקה והבירור של טענות הגנה הינה תנאי יסודי לקיומה של חקירה מקצועית, הוגנת והולמת, ותנאי זה לא התקיים בנסיבות העניין".

לאור הפגם המהותי שנפל בחקירת הנאשם, בית המשפט זיכה את הנאשם על פי טענת הגנה מן הצדק בעבירת הבניה האסורה.

אך האם במקרה זה ועל אף הזיכוי מעבירת הבניה האסורה ניתן היה להרשיע את הנאשם בעבירה הנמשכת של שימוש אסור במקרקעין?

התשובה לכך במקרה זה – שלילית. זאת, מכיוון שהנאשם הצליח לבסס לדעת בית המשפט את תחולת הסייג של אחריות פלילית בעבירת השימוש האסור, בהיותו לטענתו שוכר של המקרקעין. כאמור, כפי שפירטנו לעיל בתיאור עבירת השימוש האסור, שוכרים של מקרקעין אינם נושאים באחריות פלילית.

לאור כל האמור, זיכה בית המשפט את הנאשם מכל העבירות שיוחסו לו. 

(תו"ב 22851-04-21 ועדה מקומית לתכנון ובנייה גני תקווה נ' מסלתי)